<h1>ראבי"ה סימן ק"ה</h1>
<h2>דף לח:</h2>
והלכתא המוציא לחם מן הארץ. האי הלכתא פשיטא דאשמעינן דאפי' המוציא מצי למימר וכל שכן מוציא דלכולי עלמא להבא משמע, ומשום דפליגי בהמוציא רבנן ור' נחמיה איצטריך לפסוק דהמוציא נמי להבא משמע. וכן עמא דבר, לגלות שהלכה כרבנן, כדחזינן התם שהקפיד ר' זירא ואמר זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא. ודוגמתו בפרק קמא דפסחים והלכתא על ביעור חמץ ואמרינן התם בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע. אך בתלמוד ירושלמי גרסינן הכי ר' ירמיה בריך קומי ר' זעירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה מה כר' נחמיה שלא לערב ראשי אותיות, פי' מ"ם דהעולם עם מ"ם דהמוציא ולכך מטיל ה' להפרידן. ופריך מעתה המן הארץ שלא לערב ראשי אותיות על דעתיה דר' נחמיה הבורא פרי הגפן ועל דעתיהון דרבנן בורא פרי הגפן, ולא משני מידי אליבא דר"נ. ויפה הקשה לו מדסמיך [לחם] למן הארץ וכן מ' דהעולם לבורא פרי הגפן, דמ"ם ובי"ת הברה אחת להם. ועיקר טעם פלוגתייהו נראה כמו שמפרש בגמרא דידן, ולפי [זה] הירושלמי הכי פירושא מה כר' [נחמיה], יכול להיות גם כר' נחמיה או לאו, דדילמא ר' נחמיה מודה להו לרבנן אלא [דגם המוציא] אין לטעות או דילמא פליג, ומשני לא פליגי ואפי' [הכי] המוציא עדיפא שלא [לערב]. ולכאורה פליגי הירושלמי והבבלי, ואנן אגמרא דידן סמכינן דהמוציא מברכין, וגם הירושלמי מודה בהא אך מטעמא אחרינא.
